סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח וסוגיית ההשתתפות העצמית

דגנית תורן, עו"ד  

האם קיימת דרך קלה לחמוק מתשלום דמי השתתפות עצמית לחברת ביטוח? מה הדין כאשר מבוטח גרם נזק לצד שלישי, וזה האחרון דורש תשלומים מאת חברת הביטוח של המבוטח/ המזיק?

הצעת פרשנות לעניין חובת המבטח להודיע למבוטח על תשלום תגמולים לצד השלישי

 

דגנית תורן, עו"ד[1]

 

האם קיימת דרך קלה לחמוק מתשלום דמי השתתפות עצמית לחברת ביטוח?

מה הדין כאשר מבוטח גרם נזק לצד שלישי, וזה האחרון דורש תשלומים מאת חברת הביטוח של המבוטח/ המזיק? האם חברת הביטוח רשאית או חייבת לשלם לאותו צד שלישי, שאיננו מבוטחה, ומה הדין כאשר המבוטח מתנגד לתשלום לצד השלישי? אימתי תישלל זכותה החוזית של חברת הביטוח ל"דמי השתתפות עצמית" מאת המבוטח, משום שלא הודיעה לו על התשלום לצד השלישי?

 

שאלות אלו, ובמיוחד האחרונה, לא זכו לדיון מעמיק ומקיף בפני בתי המשפט בישראל. 

 

סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: "החוק") עוסק במשולש היחסים מבטח – מבוטח – צד שלישי ונושא בחובו שתי סוגיות שונות. האחת, מעמדו של הצד השלישי כלפי המבטח. השניה,  הסייג הכרוך בהתנגדותו של המבוטח לתשלום לצד ג'.

בהתאם לכותרתו, הסעיף נוגע במעמדו של הצד השלישי כלפי המבטח.

 

וזהו נוסחו של סעיף 68:

 

"מעמד הצד השלישי

 

בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".

 

ואכן, סעיף 68 לחוק, כצופן כותרתו, דן במערכת היחסים בין המבטח לצד שלישי. ברישת הסעיף נקבע, כי לדרישת הצד השלישי, המבטח מחויב לשלם לו תגמולי ביטוח. לעניין חלק זה של הסעיף קיימת, ככל הנראה, תמימות דעים בקרב בתי המשפט, ואף הלכה היא, כי הסעיף מבסס יריבות ישירה בין הצד השלישי למבטחו של המזיק[2] (להלן: "הלכת היריבות הישירה").

 

 

ואולם, חובת המבטח כלפי הצד השלישי כפופה לסייג, והוא: "ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו". סוגיה שניה זו (להלן: "דרישת ההודעה") חמקה, עד לאחרונה, מפרשנות משפטית ראויה, ובתי המשפט בארץ עודם חלוקים בשאלת פרשנות חובת ההודעה הקבועה בסעיף 68 לחוק, היקפה ונפקותה.

 

על פי פשוטם של דברים, משמעות דרישת ההודעה היא, כי בידי מבוטחה של חברת הביטוח הזכות להתנגד לתשלום לצד ג' הטוען כי נפגע על ידו. מן העבר האחר, מחובתה של חברת הביטוח להודיע למבוטחה טרם התשלום לצד ג', הניזוק. הסעיף אינו מפרט, מהי הסנקציה בגין אי קיום חובה זו.

 

ניתן למצוא בפסיקת בתי משפט השלום תימוכין לגישה, לפיה במקרה בו שילם המבטח לצד ג' "מרצונו", קרי, ללא הודעה למבוטח, כי אז תישלל זכותו החוזית (הקיימת במרבית חוזי הביטוח) לדרוש תשלום דמי "השתתפות עצמית" מאת המבוטח[3]. על פניה, פרשנות זו נראית תואמת את שורת ההגיון ואת לשון הוראת החוק. אם לא הודיע המבטח למבוטח על כוונתו לשלם לצד ג', כי אז אינו חייב ואף אינו רשאי לשלם לצד ג' לפי דרישתו, ובהתאם – אין המבוטח חייב בתשלום דמי השתתפות עצמית בגין התשלום לצד ג'.

 

אולם, מן הראוי לבדוק, האמנם יש לקבוע באופן גורף וללא סייגים, כי בכל מקרה תישלל זכותו החוזית של המבטח להשתתפות עצמית כלפי המבוטח במקרה של אי קיום דרישת ההודעה?

ובמלים אחרות - מהו היקפה של הסנקציה יצירת הפסיקה לשלילת דמי השתתפות עצמית במקרה בו לא קוים סעיף 68 לחוק?

 

סיווג המקרים החוסים תחת סעיף 68

 

במאמר זה אציג טענתי, לפיה יש לתחום ולהבהיר את הסנקציה יצירת הפסיקה בגין אי קיומו של סעיף 68 לחוק על ידי המבטח. מן הראוי לפרש את דרישת ההודעה בהתאם לשלב ולאופן בו מתבצע התשלום על ידי המבטח לצד ג'. בכך יש כדי ליישם את התכלית החקיקתית שביסוד הוראת החוק ולמנוע סירבול וייקור של פרוצדורת התשלום לצד ג' על ידי חברת הביטוח.

 

היחסים בין המבטח למבוטח בשלבים השונים שלמן גרימת הנזק לצד השלישי ועד לתשלום הניתן לו מאת חברת הביטוח של המזיק (המבוטח) מאופיינים בקיומם של מספר מצבים, אשר מן הראוי ליתן עליהם את הדעת, על מנת לדון כדבעי בשאלת משמעותה של דרישת ההודעה למבוטח על פי סעיף 68. ניתן לשרטט סקאלה דמיונית של מצבים, על פי אופן התשלום לצד ג' והשלב בו מתבצע התשלום. המצבים השונים מובאים להלן, מן ה"כבד" אל ה"קל", היינו, מהמצב בו דרישת ההודעה ברורה יותר, אלי המצב בו אין משמעות לדרישת ההודעה ומן הראוי הוא שלא לשלול את זכותו של המבטח לחזור למבוטח בדרישת תשלום דמי השתתפות עצמית.

 

במאמר מוסגר יוער, כי חרף העובדה כי ציבור המבוטחים מעדיף לצמצם חבותו לתשלום דמי "השתתפות עצמית",  נראה, כי לציבור אינטרס בפרשנות נכונה וראויה של הסעיף, כך שבמקרים המתאימים יחויבו דווקא המבוטחים בתשלום דמי ההשתתפות העצמית. שהרי, למבוטחים ולאזרחי המדינה, כציבור, אינטרס כי המזיק ישא בחלק מסוים של הוצאות הנזק שגרם. הדבר רצוי הן מהבחינה ההרתעתית או המוסרית וכן מן הפן הכלכלי, שאם לא כן יפוזר נטל זה בין כלל המבוטחים, המזיקים והלא מזיקים כאחד.

 

המצבים והאופנים השונים בהם המבטח מעביר תשלום לצד ג':

 

א.   המבטח דואג לתשלום לצד ג' מיוזמתו (ההודעה על המקרה ניתנה על ידי אחר, שאיננו המבוטח ואיננו צד ג' הנפגע, למשל – נהג הרכב);

ב.   צד ג' הגיש דרישת תשלום למבטח, והמבטח מעביר לצד ג' פיצוי;

ג.    המבוטח הוא שהודיע למבטח על מקרה הביטוח, והמבטח מעביר לצד ג' פיצוי בהתאם להודעת המבוטח;

ד.   צד ג' הגיש תביעה כנגד המבוטח ו/או המבטח בגין מקרה הביטוח;

ה.   המבוטח מסר הודעה למבטח על מקרה הביטוח וגם הוגשה תביעה כנגדו על ידי צד ג';

ו.    המבוטח מסר הודעה, נתבע על ידי צד ג' וכן זכה למימון סיוע משפטי על ידי המבטח.

 

במקרה הקיצון, המאופיין כמצב א' לעיל, נראה, כי על פי פרשנות סעיף 68 לחוק, המבטח רשאי לשלם לצד ג' מיוזמתו, אך אז עליו להודיע מראש למבוטח. מקרה מסוג זה נדון בפסק הדין בעניין מנסור[4], שם נהג הרכב בעת התאונה לא היה המבוטח. הודעה על מקרה הביטוח ניתנה למבטח על ידי נהג הרכב הפוגע, ולא על ידי המבוטח. למעשה, המבוטח כלל לא ידע על מעורבות המבטח בעניין.

 

בית המשפט מציין עובדה זו בהחלטתו, ומוסיף:

"במקרה שבפנינו הנתבע, המבוטח, לא היה נהג הרכב ואף לא מעבידו או שולחו... לפיכך לצד ג' אין כל עילת תביעה כנגד המבוטח/הנתבע עצמו אלא אך ורק כנגד נהג הרכב... ממילא לאור הוראת סעיף 65 לחוק אין לחייב את הנתבע לשלם את דמי ההשתתפות העצמית" (ההדגשות במקור).

 

נראה, כי למקרה מעין זה כיוון סעיף 68, שכן הראציונל שבבסיס ההודעה למבוטח הוא החזק ביותר, כאשר התשלום נעשה בלא פניית המבוטח למבטח. במצב זה, ככל הנראה, הפסיקה אחידה בגישתה, כי נדרשת הודעה על ידי המבטח למבוטח בדבר התשלום לצד ג'.

 

המקרה השני הוא כאשר צד ג' הוא שהגיש הגיש דרישת תשלום למבטח, שאז קמה חובה של המבטח לשלם על פי דרישתו של צד ג', וגם אז עליו להודיע למבוטח על דרישת צד ג'. ברם, אף במקרה זה, נתגלו דעות שונות בפסיקת בתי המשפט. יש הסוברים, כי ממילא, לאור הלכת היריבות הישירה, אין באפשרות המבוטח להתנגד לתשלום לצד ג', באשר אין מטרת הסעיף להעניק זכות "וטו" למבוטח, שאם לא כן יפגע עניינו של צד ג'. וכך נפסק:

 

"אלא שאם רשאי המבוטח להתנגד לתשלום, והתנגדותו מהווה "וטו" כלפי המבטחת, מה מעלה ומה מורידה היריבות הישירה? זו פרשנות הנותנת דבר ביד אחת ומחזירה אותו ביד השניה ומרוקנת את סעיף 68 מכל תוכן; בוודאי שהיא אינה זכאית לשאת כתר של 'הפרשנות היחידה המתיישבת עם לשון הסעיף'..."[5].

 

מן העבר האחר, בפסק דין בעניין ישכרוב[6] דחתה כב' השופטת פרוסט פרנקל תביעת מבטח לתשלום דמי השתתפות עצמית, כאשר צד ג' הוא שהודיע למבטח על מקרה הביטוח, לא נתקבלה כל הודעה מהמבוטח, והמבטח לא שלח הודעה למבוטח בדבר התשלום לצד ג'. עם זאת, מציינת השופטת הנכבדה, כי באי מסירת הודעה למבטח, המבוטח הפר חובתו להודיע למבטח על מקרה הביטוח.

 

המצבים השלישי והרביעי ( ג' ו- ד' לעיל) נמצאים בתחום האפור, בהיותם מצבי ביניים. מחד, ניתן לטעון, כי במצבים אלה ממילא המבוטח מודע למעורבותו של המבטח בסכסוך בינו לבין צד ג', וגרסתו הובאה בפני המבטח (במקרה ג') או בפני בית המשפט (במקרה ד'). מאידך, ניתן לגרוס, כי על פי לשון החוק, אין בידיעתו של המבוטח כדי לאיין את חובת המבטח להודיע לו טרם התשלום לצד השלישי. 

 

הטעם לדרישת ההודעה למבוטח לא נמצא בדברי ההסבר לחוק. משכך, יש לפנות לשכל הישר ולפרשנות חקיקתית המתיישבת עם הקו המנחה בחקיקה. טעם אפשרי לדרישת ההודעה עשוי להיות הרצון להביא לידיעת המבוטח את דרישת התשלום, תוך מתן אפשרות להעלות התנגדות לתשלום לצד ג', מטעמים סבירים, כאשר גרסתו של המבוטח בעניין מקרה הביטוח עדיין לא הובאה בפני המבטח.

 

לפי נוסחו של סעיף 68 ולשם יצירת הרמוניה עם הפרשנות העקבית, לפיה הסעיף יוצר יריבות ישירה בין המבטח לצד ג', יש לפרש את חובת המבטח לשלוח מכתב למבוטח בהתאם למטרה לשמה נוצרה – הודעה וקבלת עמדה לגבי מקרה הביטוח – ולא מתן זכות וטו. בהתאם לפרשנות זו, חובת המבטח לשלוח מכתב הודעה למבוטח חלה אך מקום שדרישת התשלום באה מצדו של הצד השלישי, בהעדר הודעה מעם המבוטח.

 

במקרה ג', בו המבוטח הוא שהודיע למבטחו על קרות התאונה או מקרה הביטוח, ניתן להבחין בין מצב בו המבוטח בהודעתו ציין כי הנזק לצד ג' נגרם באשמתו, לבין מצב בו המבוטח כופר באחריות לנזק ומטיל את כולה על כתפי צד ג'.

 

אכן, הנחה הגיונית היא, כי במקרה בו המבוטח הוא שהודיע למבטח על מקרה הביטוח, ובטופס ההודעה לא כפר באחריותו למקרה הביטוח, רשאי המבטח לעשות שימוש בשיקול הדעת המסור לו על פי הפוליסה לסילוק תביעת צד ג'. אם נדרשת הודעה למבוטח אף במקרה בו המבוטח הודיע למבטח ולא כפר באחריותו, הרי שיש בדרישה משום סרבול מערכת התשלום, הלא פשוטה ממילא: פירוש הדבר הוא פרק זמן נוסף עד לתשלום לצד ג' ועלויות נוספות למבטח.

 

יוער, כי אין באי מתן הודעה למבוטח במקרה כזה כדי להפר את ההגנה הניתנת לו מכוח סעיף 68 לחוק, שכן משמעות הודעתו של המבוטח למבטח תוך נשיאה באחריות היא כי המבוטח מבקש מהמבטח להיכנס בנעליו ולשאת בתשלום במקומו. בלשון אחרת, המבוטח "הפעיל את הביטוח" על ידי מתן ההודעה למבטח.

 

מקרה בו המבוטח הוא שהודיע למבטח על מקרה הביטוח, תוך שבהודעתו מציין הוא במפורש התנגדותו לתשלום לצד ג', נדון בפסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בעניין חזן[7], אשר דחה תביעתו של המבטח לתשלום דמי השתתפות עצמית, שכן: "מההודעה עצמה עולה התנגדות לתשלום סכום כל שהוא לצד ג', היינו בוודאי שיש לראות בעצם ההודעה, משום התנגדות לתשלום כמשמעה מסעיף (כך במקור) 68 לחוק חוזה ביטוח".

 

פרשנות אפשרית נוספת היא, כי בכל המקרים בהם המבטח נשא בתשלום לצד ג' שלא על דעתו של המבוטח, על המבוטח להראות, כי המבטח פעל באופן בלתי סביר, על מנת שיוכל להתגונן כנגד הדרישה להשתתפות. מנגנון זה נקבע בפסיקה בהשאלה מההלכה לעניין תביעות תחלוף[8]:

 

"בתביעת תחלוף אין מחזירים את הגלגל אחורנית ובודקים האם תשלום הנזקים על ידי המבטחת היה מוצדק... אלא רק האם פעלה המבטחת באופן סביר בעת שפיצתה את מבוטחה... על כן, אם לישם קביעה כזו למקרים ממן מקרה זה, על המבוטח להראות שמבטחתו פעלה באופן לא סביר... על מנת שיוכל להתגונן כנגד הדרישה להשתתפות. עיקרון זה אינו נלמד כמוביו מסעיף 68 אולם נקל לדעתי "להשתיל" אותו אליו מכח הוראות סעיפים 39 ו 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. ניתן, כמוביו, לקבוע מנגנונים אחרים לפי עקרון תום הלב, אולם כפי שהראיתי לעיל, מנגנון זה יוצר הרמוניה במסגרת חוק הביטוח באשר לחבויות וזכויות המבטח והמבוטח זה כלפי זה" (ההדגשות הוספו: ד.ת.).

 

החלטה אחרת יצאה מלפני בית משפט השלום בתל אביב ואישרה תשלום דמי השתתפות עצמית כאשר המבוטח בהודעתו התנגד לתשלום לצד ג': "משפנו המבקשים למשיבה על מנת להפעיל את הפוליסה היא בדקה את נתוני ארוע התאונה ומצאה כי המבקש אשם בקרות התאונה ולפיכך אישרה את הפיצוי לצד ג'. לאור זאת, אין כל פגם בהתנהגותה של המשיבה. אמנם נרשם במסמכי המשיבה, כי המבקש מתנגד לכך שהיא תפצה את צד ג', אולם על פי הפוליסה שיקול הדעת של המשיבה הוא מלא... המשיבה בדקה כאמור את גירסתו ולכן מצאה לנכון לפצות את צד ג'..."[9]

 

יתכן, כי בית המשפט במקרה אחרון זה הגיע לתוצאה משפטית ראויה, ברם, נראה, כי עדיף היה להשתית הנמקתו על בחינת סבירות התנגדותו של המבוטח. אכן, בפוליסה התקנית ובמרבית פוליסות הביטוח קיים סעיף המעניק למבטח שיקול דעת מלא בטיפול בדרישות צד ג', אך יש לפרש סעיף זה בהרמוניה עם סעיף 68 לחוק. שיקול דעת המבטח בתשלום לצד ג' כפוף לסייג של התנגדות המבוטח. הפרשנות הראויה בעיני מורה על בחינת סבירות פעולת הצדדים, ובה בחינת סבירות התנגדות המבוטח. כאשר המבוטח, בהודעתו, הביע התנגדות לתשלום לצד ג', יקבע כי המבטח הפר את סעיף 68 במקרים בהם התשלום על ידי המבטח בלתי סביר והתנגדות המבוטח סבירה בנסיבות המקרה (עיין בהמשך לעניין שיקולי פרשנות).

 

המקרה החמישי, הקרוב לקצה הסקאלה, הוא המקרה בו המבוטח מסר הודעה למבטח על מקרה הביטוח וגם הוגשה תביעה כנגדו על ידי צד ג'. במקרה זה, אין לכאורה משמעות למכתב הודעה של המבטח למבוטח, באשר האחרון מודע לגרסתו של צד ג', ואף גרסתו שלו הובאה בפני המבטח ובפני בית המשפט.

 

מעבר לכך, כאשר מקרה הביטוח מקבל "במה" במסגרת תביעה בבית המשפט, מחובתו של המבוטח, כנתבע, להביא גרסתו בפני בית המשפט. בנוסף, העובדה כי המקרה הגיע לפתחו של בית המשפט מעידה על כך שהמבטח התנגד לתשלום לצד ג', והלה נאלץ לתבוע את הנתבע ומבטחו בבית המשפט. מעתה ואילך, כל תשלום ייעשה "בחסות" בית המשפט, בין בהכרעה שיפוטית, לאחר דיון ושמיעת הוכחות, בין בשלב מוקדם יותר, באמצעות הסכם פשרה הכפוף לגושפנקא מאת בית המשפט.

 

בפסק הדין בעניין בוזגלו[10] נדון מקרה, בו המבוטח והמבטח נתבעו על ידי צד ג', וניתן פסק דין הקובע אחריות של המבוטח למקרה הביטוח וזכאות לפיצוי לצד ג'. כאשר המבטח חזר למבוטח בדרישה לדמי השתתפות עצמית, סירב לשלם. בית המשפט פסק לטובת המבטח, וקבע כהאי לישנה:

"אין הנתבע יכול להשמע בטענה שהתובעת לא היתה אמורה לשלם את תגמולי הביטוח למר זילברמן. במקרה הנדון, קיים פסק דין חלוט של בית המשפט לתביעות קטנות, שהתובעת היתה נתבעת ישירה בו. מעבר לכך, לפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 קיימת יריבות ישירה בין ניזוק לבין המבטחת, והניזוק רשאי היה להפרע מהמבטחת. לעניין הטענה כי הבן אינו אשם בתאונה, אזי קיים השתק פלוגתא בשאלת האחריות... אין מקום לפתוח בשנית את שאלת האחריות לתאונה".

 

המקרה האחרון דומה ביסודו למקרה החמישי, אלא שכאן מדובר במקרה בו המבוטח ביקש מהמבטח סיוע בהגנה משפטית. מבחינת המבטח, האירוע הועבר להכרעת בית המשפט ואינו עוד בשליטתו, כבמקרה הקודם, אלא שכאן המבטח אף עשה ככל שביכולתו כדי להבטיח כי הגנתו של המבוטח תובא בפני בית המשפט, על ידי כך שנשא בתשלום שכר טרחת עו"ד בדין הגנה זו.

 

זאת ועוד. במקרים בהם זוכה המבוטח לייצוג משפטי במימון המבטח, מסמך יפוי הכוח מסמיך את עוה"ד להתגונן ולהתפשר בשמו של המבוטח, כך שאין למבוטח פתחון פה לבוא ולטעון לאחר מעשה, כי לא הסכים לשלם לצד ג' סכום במסגרת הסדר פשרה.

 

מקרה כגון זה נדון לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב. 

 

בעקבות פסק הדין בעניין אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דב כהן

 

בת.א. 35648/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דב כהן[11]  נדון סכסוך בין חברת הביטוח אריה למבוטחה, מר דב כהן, בעניין דמי ההשתתפות העצמית. פסק הדין עסק במקרה פשוט ונפוץ ביותר. רכבו של המבוטח, מר כהן, היה מעורב בתאונה עם רכבו של צד ג'. האחרון תבע את חברת הביטוח שלו, אשר נשאה בנזקו והגישה תביעת שיבוב נגד מר כהן וחברת הביטוח של מר כהן. בהתאם לזכותו על פי פוליסת הביטוח, ביקש מר כהן כי חברת הביטוח תדאג עבורו לייצוג משפטי. מר כהן חתם על ייפוי כוח לטובת עורך הדין, אשר ייצג את חברת הביטוח אריה ואת מר כהן בתביעת השיבוב.

 

בסופו של הליך נשאה חברת הביטוח אריה בתשלום הנזק, במסגרת הסדר פשרה בבית המשפט. לאחר מכן, דרשה חברת הביטוח ממר כהן את דמי ההשתתפות העצמית, בהם הוא מחויב על פי פוליסת הביטוח.  מר כהן סירב לשלם דמי השתתפות עצמית בתואנה, כי חברת הביטוח פעלה בניגוד לחוק, משום שלא הקדימה והודיעה לו טרם התשלום לצד ג'. בכך, לטענתו, הפרה המבטחת את הוראת סעיף 68 לחוק. כמו כן, טען מר כהן, כי על אף שחתם על יפוי כוח לטובת עו"ד, הרי שהלה פעל בחוסר סבירות והייצוג שזכה לו לא היה הולם.

 

כב' השופט יעקב שינמן דן בטענות הצדדים, ולבסוף קיבל את גרסת התובעת, חברת הביטוח, והכריע, כי מר כהן חייב בתשלום דמי ההשתתפות העצמית, ולו בשל העובדה שבחתימתו על יפוי הכוח הסמיך את עורך הדין להתפשר בשמו:

 

"המבוטח הינו השולח ועו"ד הינו שלוח לכל דבר ועניין ובכלל זה גם לעניין הסכמתו של המבוטח להסכם הפשרה. הוראות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח חלות ביחסים שבין המבוטח למבטח והסכמתו של עוה"ד להגיע להסכם פשרה, במקרים רבים (וכל עוד לא נקבע אחרת), מספקים ומספיקים, כדי להיענות לדרישה הקבועה בסעיף 68 לחוק לפיה, על המבטח להודיע למבוטח על הפשרה, והמבוטח לא התנגד תוך התקופה הקבועה בחוק.

שאלת מערכת היחסים שבין עוה"ד לבין המבוטח, האם עוה"ד פעל בנאמנות ובהתאם להסכם שביניהם, היא שאלה נפרדת. "  (ההדגשות כולן במקור)

 

עם זאת, בית המשפט הוסיף ובחן, האם, בהגיעו לפשרה בשם המבוטח, פעל עורך הדין באופן סביר. הטעם לדיון בעניין זה הוסבר בעובדה, כי עורך הדין של המבוטח היה באותו מקרה גם "שלוחה של חברת הביטוח והזרוע הארוכה שלה ויש לבדוק, האם חברת הביטוח במישרין או באמצעות שלוחה, קיימו את החוזה בדרך מקובלת ובתום לב".

 

בנסיבות המקרה, ובין היתר בהתאם לעדותו של עוה"ד לפניו, הכריע בית המשפט, כי  "החלטתו של עו"ד קין להגיע להסדר פשרה בהיקף של 50%, היתה החלטה סבירה לגופו של עניין ואף מעבר לכך... בהתייחס לנסיבות המקרה והראיות שיכלו להיות בידיו לצורך ניהול התיק, בתביעת השיבוב."

 

אכן, בית המשפט קיבל את עמדתה של המבטחת, כי בחינת סבירות ההסדר בתיק השיבוב עניינה מערכת היחסים שבין המבוטח לעורך דין, ויש בה משום חריגה מגבולות התובענה לדמי השתתפות עצמית. על כן, נראה, שדי היה בקביעה, כי המקרה יצא מגבולות סעיף 68 וכי חברת הביטוח עצמה פעלה באופן סביר על מנת לדחות את גרסת ההגנה של המבוטח.

 

בהכרעת בית המשפט יש כדי לפתוח פתח מיותר לבחינת סבירות פעולותיהם של עורכי הדין, המייצגים חברות ביטוח ומבוטחים בתביעות שיבוב. מבוטחים, על מנת לחמוק מתשלום דמי השתתפות עצמית, עשויים לטעון, כי פעולת עוה"ד, אשר ייצג אותם מטעם חברת הביטוח, לא היתה סבירה. על מנת להגיב לטענה כיאות, תיאלץ חברת הביטוח לזמן לדיון את עורך הדין שפעל במסגרת תביעת השיבוב. וכך, יאלצו עורכי הדין להעיד בבית המשפט בתביעות השתתפות עצמית(כבמקרה דב כהן), אשר סכומן אינו עולה, על פי רוב, על כמה אלפי שקלים.

 

לטעמי, ראוי להן לטענות אלו, המכוונות כנגד אופן הייצוג הניתן על ידי עורך הדין, להידון בערכאה המתאימה לכך, היינו, בתביעה נפרדת כנגד עורך הדין או במסגרת דיון משמעתי בפני לשכת עורכי הדין.

 

נראה, כי את בית המשפט הנכבד בעניין דב כהן הניע טעם נוסף בהחלטתו.  בית המשפט התייחס ל"בעיית הנציג", לקונפליקט של עורך הדין המייצג שני לקוחות, אשר יכול שיהיו להם אינטרסים שונים. מדברי בית המשפט עולה, כי קיימת בעיניו בעייתיות מה במקרים בהם עורך הדין של "לקוחה קבועה", היא חברת הביטוח, מייצג את המבוטח והמבטח גם יחד. עם זאת, לאחר דיון ארוך מסכם כב' השופט שינמן: "כפי שציינתי, יתכן ובמערכת היחסים שבין הנתבע לעו"ד קין היתה חריגה מהמוסכם, מהמובן, מחובת הנאמנות, או מחובות הנובעות מהאתיקה המקצועית, אך שאלות אלו, מקומן אינו בתובענה זו."

 

נוכח האמור, לא ברור, מדוע נדרש בית המשפט לבחון את סבירות פעולתו של עוה"ד קין. אכן, עורך הדין פעל גם כשלוחה של המבטחת, כדברי השופט המלומד, אך נראה כי מן הראוי לתחום את הדיון בסבירות פעולותיו כלפי המבוטח למסגרת היחסים החוזית ביניהם, קרי, יפוי הכוח שבין עורך דין ללקוחו.  במסגרת היותו שלוח של המבטחת, על עורך הדין לפעול בסבירות כלפי המבטחת, בין היתר בהגיעו להסדר פשרה. במסגרת פעולתו כשלוח של המבוטח, עליו לפעול בסבירות כלפי המבוטח, זו ותו לא. בחינת סבירות פעולתו כשלוח של המבוטח עניינה אך ורק מערכת היחסים בין עורך הדין לבין המבוטח, כלקוח.

 

השאלה האמיתית, אותה ביקש בית המשפט לבחון, היא, האם המבטחת פעלה באופן סביר כאשר הגיעה להסדר פשרה (באמצעות עורך דינה) עם צד ג' (ליתר דיוק, עם חברת הביטוח של צד ג'). שאלה זו חורגת מתחומו של סעיף 68 ומנושאו של חיבור זה, ונפקותה היא לעניין התקיימות דיני החוזים – האם המבטחת קיימה את חוזה הביטוח "בדרך מקובלת ובתום לב"[12] במתן הסכמתה להסדר פשרה עם צד ג'. ניתן להציע, כי אף בדיקה זו הינה מרחיקת לכת, באשר יש בה כדי לגבש אפשרות לבחינה מחדש של הסכמי הפשרה שנעשו במסגרת אחת על ידי ערכאה אחרת. על מנת שלא לקעקע את מוסד הפשרה, מן הראוי להיצמד למסגרת שהותוותה בחוק להעלאת טענות כנגד פסקי דין בפשרה[13].

 

ויודגש: פתיחת ערוץ לטענה, כי הסדר פשרה לא היה סביר, יש בה כדי לערער את פעולת עורך הדין כמייצגו של המבוטח. כל עוד מתקיים המצב בו עורך דין אחד מייצג את המבוטח והמבטח באותה תביעה[14] – אפילו אם ניתן להרהר על היותו מצב ראוי – אין לפגום בהנחת סבירות פעולתו של עורך הדין. קביעה, לפיה עורך דין, המייצג מבטח ומבוטח גם יחד, פעל בחוסר סבירות כלפי המבוטח, אפשרית, אך עליה להידון במסגרת מתאימה ונפרדת[15].

 

 

שאלה נוספת, אשר זכתה למענה בפסק הדין בעניין דב כהן נוגעת לתקופת ההתיישנות בתביעות חוזיות של חברת ביטוח כנגד מבוטח. בהיותה מעבר לתחומי חיבור זה, אתייחס לסוגיה בקצירת האומר בלבד.

 

במקרה הנדון ביקש מר כהן לתקוף את כתב התביעה על ידי חזית נוספת. תביעת המבטחת לתשלום דמי ההשתתפות העצמית, כך טען, הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. וכל כך למה? זאת, הואיל ותקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח הינה שלוש שנים בלבד. לביסוס הטענה הובאה פסיקתו של בית משפט השלום בת"א בעניין שמשון חברה לביטוח בע"מ נ' ניצן[16], שם נקבע, כי "תביעה לדמי השתתפות עצמית היא תביעה לתגמולי ביטוח אשר מתיישנת לאחר שלוש שנים".

 

גישה זו לא התקבלה על ידי בית המשפט בעניין כהן, אשר ציין, כי פסק דין זה אינו בגדר פסיקה מנחה או מחייבת, וכי אין בו כדי לשקף את הגישה המשפטית הנוהגת[17]. תימוכין מסוימים לגישה הנוהגת ניתן למצוא בהצעת חוק פרטית משנת 2002, שכוונה לתיקון סעיף ההתיישנות המקוצר בתביעות מבוטחים לתגמולי ביטוח, תוך השוואתו להתיישנות בת 7 שנים החלה בתביעות המבטח כלפי המבוטח. בהצעה צוין, כי "בתביעות כספיות של חברות ביטוח כנגד מבוטחים לגביית פרמיות, תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים"[18].

 

בחינת מכלול הפסיקה בנושא זה מלמדת, כי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח מתיישנת "שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח", בהתאם לסעיף 31 לחוק. תביעת מבטח לתשלום דמי השתתפות עצמית אינה מוצאת ביטויה בחוק חוזה הביטוח, ובהיותה תביעה כספית, המבטאת הסכמה חוזית, תקופת ההתיישנות בה היא שבע שנים, כבתביעות אזרחיות. 

 

פרשנות בתי המשפט – לכאן ולכאן

 

אין להתעלם מכך, כי חלק משופטי בתי משפט השלום בארץ מחזיקים בדעה, לפיה סעיף 68 חל בכל שלב של המערכת החוזית בין מבטח ומבוטח: "על המבטח לשמוע את עמדת מבוטחו בכל שלב ועליו להמנע מלהתפשר עם הצד השלישי אם לא עשה כן, שהרי בכל עת יתכן כי יש למבוטח נימוקים כבדי משקל בגינם אין מקום לפשרה..."[19]

 

חלק מפסקי הדין בנושא אינם כוללים התייחסות לשאלת אופן התשלום או אופן העברת המידע על מקרה הביטוח, והדיון בסוגיה זו מאופיין, איפוא, בבלבול ובחוסר התאמה בפסיקות בתי משפט השלום בארץ. עם זאת, קיים פסק דין מנחה של בית המשפט המחוזי, המצדד בפרשנות מצמצמת לדרישת ההודעה, ואלו טעמיו:

 

"ראשית, מהשתלשלות ניסוחו של החוק ומדברי ההסבר להצעת החוק, עולה, כי אין ספק שהמחוקק ביקש ליתן בידי הצד השלישי זכות תביעה ישירה, רחבה וגורפת. רק בשלב מאוחר יחסית נוספה לחוק האפשרות של המבוטח להתנגד, ולכן יש לדעתי לקבל את הפרשנות המצמצמת את השפעתו של המבוטח... התוצאה שאליה הגעתי ראויה אף מבחינת המדיניות המשפטית. אם נקבל את פרשנות ב"כ המבקשת יצא, שבכל פעם שהמבוטח משוכנע שהניזוק לא יוכל לגבות ממנו את דמי הנזק ישירות, הוא יפנה לחברת הביטוח שלו ויביע התנגדותו לתשלום ובכך ימנע מהצד השלישי אפשרות לפיצוי הולם... הפרשנות שבחרתי לאמץ מתיישבת עם לשון החוק ועם תנאיו, והעובדה שהערכאות השונות חלוקות בדיעותיהן לענין זה מעידה כאלף עדים על כך ששתי הפרשנויות שהוצעו הן סבירות ועולות בקנה אחד עם לשון החוק... לאור חולשתו היחסית של הניזוק מול המבטח והמבוטח כאחד, ולנוכח מגמתו הברורה של המחוקק להגן על הצד השלישי, אני רואה לדחות את הערעור..."[20]

 

בחינת דברי ההסבר להצעת החוק מעלה, כי אכן מטרתו המרכזית של סעיף 68 לחוק היתה כינונה של יריבות ישירה בין הצד השלישי למבטח: "הסעיף שלפנינו קובע את מעמדו של אותו אדם שלישי, הן במה שנוגע לזכותו של המבטח לשלם לו במישרין והן במה שנוגע לזכותו של הצד השלישי לדרוש תשלום במישרין מן המבטח בדומה להסדר לפי סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי (צד שלישי), תש"ל – 1970..."[21]

 

גם סעיף 71 לחוק, הקובע איסור התנאה על הוראות סעיפים בחוק, וביניהם סעיף 68, קיים היה עוד בהצעת החוק, בה לא הופיעה דרישת ההודעה בסעיף 68. ניתן, אם כן, להניח, בזהירות, כי הוראת הקוגנטיות כוונה, מעיקרה, לחול על נושא היריבות הישירה של צד ג' כלפי המבטח[22].

 

 

אולם, לאחרונה ניתן פסק דין נוסף, פרי עטו של בית משפט השלום בתל אביב, אשר הציג דעה מנוגדת לפרשנות בית המשפט המחוזי לעיל:

"עם כל הכבוד ולמרות שמדובר בפסיקה של בית משפט מחוזי... נדמה כי פרשנותו... אינה מתיישבת עם פרשנותו של סעיף 68 דהיום ועם תכליתו"[23]. וכך, במחי יד, נסתם הגולל על פסיקתו המנחה של בית המשפט המחוזי, ובתי משפט השלום ממשיכים להחזיק בדעות מנוגדות לעניין פרשנות דרישת ההודעה שבסעיף 68.

 

במקרה הנ"ל המבוטח הוא שהודיע על מקרה הביטוח, לא כפר באחריותו לתאונה ואף דרש מהמבטחת לשאת בכיסוי הנזקים בהתאם לפוליסה. ברי, על כן, כי הגישה המוצגת בפסק הדין מנוגדת גם לגישה המוצגת במאמר זה. לא זו אף זו: נקבע בפסק הדין כי "התנגדות המבוטח אינה שוללת את היריבות בין צד ג' לבין המבטח". משכך, נוצרת תוצאה בעייתית, בה לצד ג' יריבות כלפי המבטח. המבטח מסרב לשלם בעקבות התנגדות המבוטח ונתבע על ידי צד ג', אך אין בידו לטעון להגנתו, כי אי התשלום נובע מהתנגדותו של צד ג'. לפיכך, המבטח מחויב לשלם לצד ג' אך אינו יכול לחזור למבוטחו בדרישה לתשלום ההשתתפות העצמית בשל שהאחרון התנגד לתשלום לצד ג'.

 

במספר פסקי דין הוצגה הגישה, לפיה היריבות הישירה בין המבטח וצד ג' בסעיף 68 הינה קוגנטית, ואין לאפשר טענת הגנה של מבטח, כי מבוטחו התנגד לתשלום או לא שיתף עמו פעולה. גישה זו יש בה משום צמצום דרישת ההודעה ועמה כוח ההתנגדות של המבוטח לתשלום לצד ג'. לטעמי, יש לנקוט בקו פרשנות דומה בתביעות שהן נגד מבטח  ובתביעות של מבטח. אין לפרש את סעיפי החוק באופן שונה בהתאם למיהות התובע. אכן, מבטח הינו גוף גדול ונושא בחובות מכוח הדין, אך אין בכך כדי להצדיק פרשנות שונה לאותן הוראות חוק אך בשל שהתובע הינו המבטח. היתכן, כי חרף התנגדות המבוטח חובה על המבטח לשאת בתשלום לצד ג', אך חרף חובה זו אין בכוחו של המבטח להיפרע מן המבוטח דמי השתתפות עצמית?

 

בפסק הדין בעניין משעשע[24] מציין בית המשפט, כי קיימת אסכולה, לפיה אין בסעיף 68 סיפא לחוק כדי להעניק למבטח הגנה כלפי תביעת הצד השלישי במקרה של חוסר שיתוף פעולה של המבוטח. כן מציין בית המשפט שם, כי בעקבות פסקי הדין הוצאה הנחיה מטעם אגף שוק ההון ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, ביום 09.12.99, לפיה במצב בו הצד השלישי דורש תגמולי ביטוח, כאשר המבוטח לא נתן כל הודעה ביחס למקרה הביטוח (מקרה ב' לעיל), על המבטח ליידע את המבוטח על דרישתו של הצד השלישי. אם המבוטח לא התנגד תוך שלושים ימים, המבטח מחויב לשלם את תגמולי הביטוח לצד השלישי.

מהנחיה זו ניתן להסיק, כי אף במצב בו לכאורה דרישת ההודעה שבסעיף 68 ברורה, קיימת אי בהירות, ונולד צורך להבהיר כי נדרשת הודעה למבוטח.

 

רובד נוסף בסוגיה נשוא מאמר זה כרוך בפרשנותו של סעיף דמי ההשתתפות העצמית בפוליסת הביטוח (סעיף 23 לפוליסה התקנית לביטוח רכב פרטי[25]). בפסק הדין בעניין לויט[26] נדרשה כב' השופטת פרוסט – פרנקל לשאלת פרשנות סעיף ההשתתפות העצמית בפוליסת הביטוח ולטענה, כי חובת המבוטח לתשלום דמי השתתפות עצמית חלה אך מקום בו המבטח משלם לצד ג' על פי חובה שבדין. השופטת הנכבדה דחתה טענה זו, וקבעה כי חובת הנשיאה בהשתתפות מצד המבוטח חלה בכל מקרה בו משלם המבטח לאחר דרישת תשלום, ואין הכוונה בפוליסה דווקא לתשלום עקב תביעה בבית המשפט.

 

כן נתון לפרשנות היחס בין דרישת ההודעה בסעיף 68 לחוק לבין סעיפי פוליסות הביטוח, המעניקים למבטח שיקול דעת ביישוב תביעות כנגד המבוטח[27] (למשל, סעיף 14 לפוליסה התקנית לביטוח רכב פרטי). בהתאם לגישת הפרשנות, השואפת לפרש חוזה מתוך הרמוניה נורמטיבית[28], ניתן לפרש את סעיפי הפוליסה, כך שיעלו בקנה אחד עם חוק חוזה הביטוח[29]. אין המדובר במלאכה קלה, ולעתים נדרשת יצירתיות במלאכת הפרשנות. ברם, אין גם להתעלם מסעיפי הפוליסה, אשר זכו לגושפנקא במסגרת תקנות הפיקוח על עסקי הביטוח. אחת האפשרויות היא לקבוע, כי פרשנות סבירה של סעיף 68 לחוק מחייבת הודעה למבוטח והמתנה לתגובתו רק במקרים בהם דרישת התשלום באה מצידו של הצד השלישי, בהעדר הודעה מהמבוטח. במקרים בהם המבוטח הודיע למבטח על מקרה הביטוח ולא כפר באחריותו למקרה הביטוח, או אז רשאי המבטח לעשות שימוש בשיקול הדעת המסור לו על פי הפוליסה לסילוק התביעה[30]. 

 

הצעת פרשנות

 

הטענה המוצגת במאמר זה היא, כי, במקרים ג' ואילך לעיל, ולמצער, בכל המקרים בהם הועבר "מקרה הביטוח" לדיון בפני ערכאה שיפוטית, אין תחולה לסעיף 68 לחוק (להלן: "הפרשנות המצמצמת"). לאמור, כאשר קיימת תובענה כנגד המבוטח, המקרה מוצא לחלוטין מגדרי סעיף 68 לחוק. במקרים הללו, זכויותיו של המבוטח אינן נרמסות, שכן הלה זוכה להשמיע גרסתו בפני בית המשפט, הואיל ומוטלת עליו חובה חוקית לעשות כן. במיוחד נכון הדבר כאשר המבוטח מיוצג על ידי עורך דין, שאז גרסתו של המבוטח למקרה הביטוח מובאת בפני ערכאה שיפוטית ובאמצעות גורם מקצועי. לפיכך, במקרים כגון אלה מתקיים הראציונאל בבסיס סעיף 68 שלא תקופח זכותו של המבוטח להתנגד לתשלום לצד ג'.

 

ההנחה המובלעת בטענה זו היא, כי המקרה הגיע לדיון בפני מערכת המשפט בשל שהמבטח קיבל את גרסת המבוטח ובהתאם לה – התנגד לתשלום נזקו של צד ג'.  המבטח נדרש להתדיינות המשפטית עם צד ג' לאור עמדתו של הנתבע. סעיף 68 חל, איפוא, עד הרגע בו סירב המבטח להעביר תשלומים לצד ג' על פי דרישתו.

 

טענתי היא, כי הפרשנות דלעיל היא הפרשנות היחידה המתיישבת עם השכל הישר וההגיון הבריא: כאשר עניינו של המבוטח מובא בפני בית המשפט, אין משמעות לשיקול הדעת של המבטח לשלם פיצוי לצד ג'. או אז, התשלום יעשה לאחר דיון, שמיעת הוכחות ועדויות ומתן פסק דין מנומק על ידי בית המשפט או במסגרת הסדר פשרה בין הצדדים, המקבל תוקף של פסק דין.

 

ודוק: במקרה בו המבטח משלם לבסוף לצד ג' לאחר שהמקרה הובא בפני ערכאה שיפוטית, לא ניתן לטעון, כי התשלום נעשה על פי דרישת צד ג' או מיוזמתה של התובעת או מתוך שיקול הדעת המסור לה בחוזה הביטוח. התשלום נעשה בעקבות הכרעה שיפוטית, ולאחר שהובאה גרסתו של הנתבע בפני בית המשפט.

 

בבואנו לפרש את דרישת ההודעה שבסעיף 68, יש לזכור, כי צד ג', הוא הנפגע, סבל נזק, פיזי או ממוני, ובמקרים מסוימים משמעות דרישת ההודעה תהא תקופה נוספת בת מעל שלושים ימים, במהלכה יעוכב הפיצוי המגיע לו מאת המבטח של המזיק (לעתים לאחר תקופת התדיינות, במהלכה סירב המבטח להעביר לצד ג' כספים, בשל התנגדות המבוטח). על כן, גם מטעם זה, מן הראוי לצמצם את תחולת דרישת ההודעה למצבים בהם הדרישה נחוצה והתשלום בוצע על פי שיקול דעת המבטח.

 

פרשנות זו התקבלה על ידי כב' השופט יעקב שינמן בעניין דב כהן לעיל[31]. וכך קבע שם בית המשפט:

 

"איני נזקק לשאלה, האם קוימו הוראות סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח ואם לאו, שכן להכרעתי אלו קוימו במקרה שבפני בעצם השימוש שעשה עו"ד קין בייפוי הכוח...

שאלת תכולתו (כך במקור, ד.ת.) של סעיף 68 הינה שאלה שמעוררת קשיים ואני מוצא לנכון להעיר ולהאיר, כי אם הייתי נזקק לשאלה זו, לצורך הכרעתי בתיק זה, סבור אני כי סעיף 68 תכולתו הינה בקשר עם התנהלות חברת הביטוח, בטרם הוגשה תובענה ע"י צד שלישי, או כאשר חברת הביטוח ביוזמתה, מבקשת לשלם את הפיצויים לצד השלישי, בטרם ניתנה זכות תגובה למבוטח.

ברור שאם צד ג' פונה לחברת הביטוח, מכוח סעיף 68 לחוק ודורש לקבל פיצוי בטרם הוגשה התביעה, יש לקבל עמדתו של המבוטח והסכמתו להסכם הפשרה, אך מרגע שהמחלוקת הועברה לפתחו של ביהמ"ש, הרי שדברו של המבוטח נשמע במישרין או באמצעות בא כוחו בדרך של פסק דין (בין בהכרעה ובין בדרך של פשרה).

גם במקרים אלו, צריכה חב' הביטוח להתחשב בדעת המבוטח, רק אם המבוטח העלה התנגדות לתשלום מטעמים סבירים ומהצד השני חלה על המבטחת מצידה החובה לנהוג באורח סביר ובתום לב " (ההדגשות במקור).

 

לעניין סבירות התנגדות המבוטח לתשלום ותום ליבו ניתן למצוא בפסיקת בתי המשפט התייחסות לכך, כי האינטרס הלגיטימי של המבוטח אינו נוגע אך להיקף ההשתתפות העצמית. למבוטח עשויים להיות, במקרים מסוימים, אינטרסים לגיטימיים אחרים, כגון הגנה על שמו הטוב או על מקצועו (טענה זו עשויה להיות לגיטימית כשנשוא הדיון הוא ביטוח אחריות מקצועית, למשל). בעניין שנע יועצים[32], למשל, דובר במקרה בעל נסיבות מיוחדות, בו לנתבעת היה אינטרס לגיטימי להתנגד לפשרה בדמות "חשש של ממש בענין הכרעה לגבי מקצועיותה".

 

עוד נקבע בעניין שנע[33], כי עקרונות של סבירות ותום לב יחולו על כל מקרה, על פי נסיבותיו. הנטל הוא על המבוטח להראות, כי המבטח פעל בחוסר תום לב בעניין תשלום הנזק לצד ג':

"על המבוטח להראות שמבטחתו פעלה באופן לא סביר... על מנת שיוכל להתגונן כנגד הדרישה להשתתפות." יודגש, כי המבוטחת בעניין שנע הביעה "התנגדותה הנמרצת לפשרה", ובכל זאת פסק בית המשפט, כי "התנגדות זו אינה סוף פסוק. גם על המבוטח חלה חובת תום לב וסבירות."

 

במקרה אחר, בו התשלום לצד ג' נעשה חרף התנגדותו של המבוטח, קבע בית המשפט, כי התנגדות המבוטח כפופה למבחני סבירות ותום לב:

"'זכות הוטו' העומדת למבוטח אינה מוחלטת. נקבע בפסיקה לא אחת כי מבוטח אינו יכול להעלות התנגדויות סתמיות, ועל ההתנגדות לשקף אינטרס לגיטימי אמיתי. כמו כן יש לבחון את התנהגות הצדדים על פי מבחני הסבירות ותום הלב..."[34].

 

למבוטח אינטרס ברור - בדמות נטל ההשתתפות העצמית - שלא לשלם לצד ג'. גם למבטח אינטרס שלא לשאת בתשלום לצד ג', ובמובן זה קיימת ביניהם זהות אינטרסים.

אך המבטח, בהיותו גוף גדול, המכוון להתנהלות יעילה כלכלית, מכלכל שיקוליו בדרך המביאה בחשבון מידע רב יותר, הנוגע להיקף התשלום עבור שירותים משפטיים, השקעת משאבים בהתדיינות מול צד ג', הדין ופרשנותו בבתי המשפט, וכד'. לכן, פעמים רבות, מן הראוי להניח כי המבטח שילם לצד ג' מתוך בחינה סבירה של המקרה, שכן, כידוע, ההנחה היא, כי מבטח אינו נושא בתשלומים שאינו חייב בהם[35]. התנגשות אינטרסים בין המבטח למבוטח עשויה לקום רק במקרה בו סכום הפיצוי לצד ג' קרוב לסכום ההשתתפות העצמית, שאז עלול להתעורר ספק (לדעתי קלוש), כי המבטח שילם לצד ג' "על גבו של המבוטח" וללא התחשבות בגרסתו.

 

מן הראוי לאפשר התנגדות של המבוטח – רק במקרים בהם לא הוגשה נגדו תביעה וגם במקרים הללו – התנגדותו לתשלום תיבחן על פי מבחן הסבירות.

יש לזכור, כי המבוטח עשוי להביע התנגדותו לתשלום לצד ג', ובכך לגרור את המבטח ואת צד ג' להתדיינויות סרק, תוך יצירת בזבוז ניכר, הן כלכלי, הן דיוני. קיימות דוגמאות אינספור לאינטרסים בלתי סבירים להתנגדות לתשלום לצד ג': מרצונו של המבוטח שלא לשאת בנטל ההשתתפות העצמית, דרך סכסוך של המבוטח עם הצד השלישי, ועד מקרים בהם המבוטח יודע כי הצד השלישי לא יוכל להיפרע ממנו מלוא נזקו (עקב היותו פושט רגל או עקב מקום מגוריו, וכד'), ועל כן האינטרס תשלום לצד ג' על ידי המבטח אינו קיים עבורו.

 

במקרה בו טען המבוטח כי הורה למבטח מפורשות שלא להתפשר עם צד ג', נקבע, כי התנגדותו לא היתה סבירה, ועל כן עליו לשלם למבטח את דמי ההשתתפות העצמית הנקובים בפוליסה:

"לדידי, זכאי מבוטח להתנגד להסכם פשרה שפוגע בו או בשמו הטוב, במיוחד כשהמדובר בפוליסה לאחריות מקצועית... אין זה המקרה שבפני, כאן עו"ד שמונה ע"י חברת הביטוח השיג תוצאה של דחיית התובענה נגד המבוטח. בכך אין כל פגיעה בשמו הטוב או כתם מקצועי אלא להיפך! התנגדות המבוטח ל"פשרה" מעין זו אך מהסיבה שלא נפסקות הוצאות (וזאת בכדי לחסוך מעצמו את החובה לתשלום השתתפות עצמית עפ"י הפוליסה) אינה סבירה, פועלת בניגוד להסכם הביטוח (הפוליסה), נוגדת מדיניות שיפוטית ראוייה לעודד פשרות, הופך את המבוטח למחליט הבלעדי ולכך בוודאי לא התכוון המחוקק בהוראות חוק חוזה ביטוח"[36].

 

לסיכום, ניתן לרכז מספר טעמי מדיניות להעדפת הפרשנות המצמצמת לדרישת ההודעה:

צד ג' הוא הניזוק ואין להכביד על התשלום לו; ראוי לעודד תשלום השתתפות בנזק על ידי מזיקים; ראוי לפרש את הסעיף בדרך המתיישבת עם תכליתו – אפשרות למבוטח להביע התנגדותו, תוך הגנה מירבית על זכויות הניזוק; פירוש הסעיף בהרחבה גורם לריבוי התדיינויות- כל אימת שהמבוטח מתנגד לתשלום יאלץ המבטח להתנגד לתשלום לצד ג', כאשר אין מקום לשיקול דעת של חברת הביטוח להגיע לפשרה יעילה וסבירה. בנוסף, יש לפרש את דרישת ההודעה בהתאם לתכליתו של סעיף 68, היא מתן זכות לצד השלישי, הנפגע, להיפרע ישירות מן המבטח ולקבל פיצוי הולם עבור נזקו.

 

פרשנות תכליתית זו מתחייבת מכותרת הסעיף, מהיסטוריית החקיקה, מדברי ההסבר להצעת החוק ומפסיקת בית המשפט[37]. פרשנות זו יש בה כדי לאזן בין זכויות המבוטח לזכויות הצד השלישי, תוך מתן משקל ראוי לשיקולי פיצוי יעיל לצד השלישי בנסיבות מתאימות, יעילות כלכלית וחסכון בהתדיינויות. דומה, כי בין חובתו של מבטח ליתן למבוטח אפשרות להתנגד לתשלום לצד שלישי לבין חובתו לדאוג לפיצוי יעיל והולם של צד שלישי נפגע, גוברת חובתו של המבטח לפצות במקרה הראוי, ומכאן - זכותו של הצד הנפגע לפיצוי.

 

גם בפסק דין של כב' השופט משה סובל[38] נפסק זה מכבר, כי : "המחוקק ביקש ליתן בידי הצד השלישי זכות תביעה ישירה רחבה וגורפת כלפי חברת הבטוח ואפשרות המבוטח להתערב, משפנה למבטחת לקבלת שירותיה, היא מצומצמת. תוצאה זו היא אף ראויה מבחינה של מדיניות משפטית שתמנע מהמבוטח לטרפד תביעת צד ג' כנגד חברת הבטוח מנימוקים לא עניניים, אלא אם יראה המבוטח כי המבטחת פעלה בחוסר תוך לב, בהעדר סבירות וללא שיקול דעת ראוי". 

 

לסיום יובאו דבריו של כב' נשיא בית המשפט העליון בספרו פרשנות תכליתית במשפט[39]:

 

"המייחד עקרונות או ערכים הוא שניתן להגשימם בדרגות שונות של אינטנסיביות. כאשר עקרונות מתנגשים, אין האחד מביא לביטולו של האחר. תוצאת ההתנגשות הינה ויתור על תחום תחולה, אך לא חיסולו הגמור של הערך או העיקרון שידו על התחתונה. שני העקרונות המתנגשים ממשיכים לחול בשיטת המשפט תוך קיום "איזון" ראוי ביניהם. אכן, תכונה חשובה המאפיינת עקרונות היא שיש להם "משקל, ושניתן להכריע בהתנגשות בין העקרונות בדרך של "איזון" בין העקרונות על פי משקלם. משקל זה משקף את החשיבות החברתית היחסית של העקרונות. בדומה, ניתן לדבר על "כוח משיכה" של עקרונות היסוד. כוח משיכה זה משתנה על פי מהותם של העקרונות, מקורותיהם וחשיבותם. כך, למשל, עקרונות היסוד המעוגנים בחוקה משקלם "כבד יותר" מעקרונות יסוד המעוגנים בחוק. בקביעת משקלם של ערכי היסוד מתחשב השופט במשקל שניתן להם בעבר ובמשקל שניתן להם בפסיקתה של אותה שיטה בעניינים אחרים. על השופט לשאוף לאחדות ולהרמוניה. הקשה בתפקידיו של השופט הוא בקביעת משקלם של הערכים והעקרונות. זהו גם החשוב בתפקידיו של השופט כפרשן".

 

 

 



[1]       הכותבת היא עורכת דין העוסקת במשפט אזרחי ומסחרי, בעלת תואר שני במשפט מסחרי מאוניברסיטת תל אביב.

[2]       ר', למשל: עא 7487/00 מנסור נ' חוג'יראת, מתוך המאגר המשפטי נבו; עא 2470/02 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שלוש עופר, מתוך המאגר המשפטי נבו; עא (חיפה) 130/99 אררט חברה לביטוח בע"מ נ'ברסל קור בע"מ, מתוך מאגר משפטי נבו.

[3]       ר', למשל, ת.א. 704243/03 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מורן לויט בע"מ, מתוך המאגר המשפטי נבו; ת.א. 1977/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מנסור איסלאם, מתוך מאגר נבו;  ת.א. 745772/03 שנע 1984 יועצים בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, מתוך מאגר נבו. 

[4]      ת.א. 1977/03 לעיל, ה"ש 2.

[5]      ת.א. 702119/02 הדר בע"מ – חברה לביטוח נ' מת"מ מרכזי תמיכה ואח', לא פורסם.  

[6]      ת.א. (ת"א) 707035/03 אריה בע"מ- חברה לביטוח נ' ישכרוב נתן, מתוך המאגר המשפטי נבו.

[7]      ת.א. (ת"א) 11865/01 הדר בע"מ- חברה לביטוח נ' חזן מיכאל ואח', מתוך המאגר המשפטי נבו.

[8]      ר' ת.א. 702119/02, לעיל, ה"ש 5.

[9]      בשא 164504/03 איזנשטדט נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, מתוך מאגר נבו.

[10]    ת.א. (ת"א) 742353/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' בוזגלו רפאל, מתוך המאגר המשפטי נבו.

[11]    הכותבת ייצגה את התובעת בתובענה זו, במסגרת עבודתה במשרד עו"ד צרפתי, מזרחי ושות'.

[12]    סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.

[13]    ר' גם: ת.א. (חי') 5630/04 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סייד אחמד עומר, מתוך מאגר נבו: "יש הסוברים, כי על מנת להכריע בשאלת חובתו של המבוטח לשאת בדמי השתתפות עצמית שעה שלא נתן את הסכמתו לפשרה, על בית המשפט לבחון את סבירות הפשרה. גישה זו אינה מקובלת עלי משני טעמים. האחד, ראוי, כשאלה של מדיניות, לקבוע כללים ברורים החלים על היחסים בין מבטח- מבוטח. השני, אם נאמר כן, יהיה על בית המשפט לדון למעשה בתביעה של הצד השלישי נגד המבוטח (ולעתים גם נגד המבטח מכח סעיף 68 לחוק) ורק כך יוכל לקבוע האם הפשרה היתה סבירה. כל זאת במסגרת תביעת המבטח כנגד המבוטח לתשלום דמי השתתפות עצמית. דבר זה לא זו בלבד שאינו ראוי אלא שיאריך את הדיון שלא לצורך. מה גם, שרוב רובן של תביעות אלו הנו בסכום קטן יחסית".

[14]    בת.א. (ת"א) 758349/04 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית מנחמיה (מתוך המאגר המשפטי נבו) הזכיר כב' השופט קליין מנחם את הפרקטיקה הנוהגת, לפיה בביטוח אחריות המבטח נוטל על עצמו את ניהול הגנת המבוטח, וכי פרקטיקה זו נועדה לחסוך בירוקרטיה מסורבלת בהתחשבנות שבין המבוטח והמבטח, באשר הוצאות המשפט הן הוצאותיו של המבוטח. כן נקבע, כי דמי השתתפות עצמית כוללים הוצאות דין וטורח בגין ניהול ההגנה, וזאת בכל שלב ובכל תוצאה של התביעה בנגד המבוטח.

[15]  בת.א. 33585/01 הפניקס הישראלי- חברה לביטוח בע"מ נ' אפרים רחל (מתוך המאגר המשפטי נבו) ביקשה מבוטחת להימנע מתשלום דמי השתתפות עצמית, וזאת לאחר שהביעה הסכמתה לפשרה במסגרת דיון. טענתה היתה, כי הוטעתה על ידי נציג המבטח להסכים לפשרה. הטענה נדחתה על ידי כב' השופטת גרוסמן: " הדרך לביטול הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, היא הגשת תביעה נפרדת לביטולו".

[16]    ת.א. 714198/03 שמשון חברה לביטוח בע"מ נ' ניצן הלנה, מתוך המאגר המשפטי נבו. 

[17]    בברע (מחוזי - ב"ש) 543/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יחזקאל לוי קבע לאחרונה בית המשפט המחוזי, כי תקופת ההתיישנות הקצרה, הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, אינה חלה ביחס לתביעות המבטח כלפי מבוטחו, כגון לתשלום דמי הביטוח או להשבת תגמולי ביטוח. כאשר התביעה אינה באה בדל"ת אמותיו של חוק חוזה הביטוח, תקופת ההתיישנות המקוצרת לא חלה עליה; בע"א 3812/91 ג'רייס ברבארה נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (פ"ד מח (3) 441) נקבע, כי "שיקולי מדיניות... מצדיקים תקופת התיישנות קצרה יחסית של תביעות נגד חברות ביטוח", ולא בתביעות של חברות ביטוח, שעילתן חוזית, ובהן תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים.

[18]    הצעות חוק פרטיות: אילן גילאון: הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון – תקופת ההתיישנות), התשס"ב- 2002.

[19]    ת.א. (חי') 5630/04, ה"ש 13 לעיל.

[20]    ת"ק (מחוזי – י-ם) 3006/97 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ נ' סע גל חברה להשכרת רכב בע"מ, מתוך המאגר המשפטי נבו.

[21]    הצעות חוק תשל"ו מס'  1209; בת.א. 3120/02 עתמאנה מוחמד נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (שלום, חדרה) מציין בית המשפט, כי המחוקק חיזק במתכוון את מעמדו של הצד השלישי.

[22]    גם בפסק הדין בעניין שנע יועצים – ת.א. 745772/03, ה"ש 3 לעיל- צוין (בסעיף 20 לפסק הדין), כי סוגיית התנגדות המבוטח לא נזכרה כלל בהצעת החוק, ושולבה אך בנוסח הסופי של החוק, מבלי שיוחד לעניין דיון בקריאות השונות בכנסת.

[23]    ת.א. (ת"א) 112457/01 פניקס הישראלי בע"מ- חברה לביטוח נ' רמי פרי, מתוך המאגר המשפטי נבו.

[24]    ת.א. (י-ם) 6386/00 משעשע איהאב נ' אבו אחמד אלעמורי, מתוך המאגר המשפטי נבו.

[25]    תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986.

 

[26]    ת.א. 704243/03, ה"ש 3 לעיל.

[27]    עניין הסתירה לכאורה בין הוראות הפוליסה להוראות סעיף 68 זכה להתייחסות מסוימת בת.א. 5630/04, ה"ש 13 לעיל, שם הוצע פתרון ליישוב הסתירה לכאורה, בדמות "הבהרה" למבוטח, כי אי סיום המחלוקת בפשרה משמעה סיכון והפרת חובה מצד המבוטח להקטין את הנזק. לעניות דעתי, פתרון זה הינו אידילי ואינו מביא בחשבון התנגדויות בלתי סבירות מצד המבוטח וקשיים פרקטיים אחרים.

[28]    אהרון ברק, פרשנות במשפט - החוזה, נבו הוצאה לאור, עמ' 303.

[29]  במספר פסקי דין נקבע (תוך התעלמות מסעיף 68 לחוק), כי בהתאם לסעיפי הפוליסה לחברת הביטוח זכות להתפשר עם צד ג', לפי שיקול דעתה המוחלט, אף ללא קבלת הסכמת או עמדת מבוטחה. ר', למשל: ת.א. 80754/01 סהר בע"מ- חברה לביטוח נ' טייב חיים, מתוך המאגר המשפטי נבו.

 

[30]  טענה זו עלתה ונדחתה בפסק הדין בעניין לויט, ת.א. 704243/03, ה"ש 3 לעיל.

[31]    ת.א. 35648/03.

[32]    ת.א. 745772/03 לעיל, ה"ש 3, סעיף 25 לפסק הדין.

[33]    ת.א. 74577/03 לעיל, ה"ש 2.

[34]    ת.א. (ת"א) 722034/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ברק דוד, מתוך המאגר המשפטי נבו

[35]    להוסיף אסמכתא.... (פ"ד של השו' גרוסמן)

 

[36]    ת.א. 72151/04 איילון בע"מ – חברה לביטוח נ' ריפס משה ואח', מתוך המאגר המשפטי Lawdata. בשולי הדברים יוער, כי פסק הדין בעניין ריפס הוזכר ב ת.א. (חי') 5630/04 (ה"ש 13 לעיל) כאסמכתא לגישה לפיה סעיף 68 חל בכל שלב "בזמן קיומה של מערכת חוזית של מבטח- מבוטח", אף כי לא נקבע כך במפורש בפסק הדין. מנגד, נקבע בפסק הדין ריפס, כי "סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח אינו מלמד על זכות בלעדית של המבוטח. מבוטח חייב לנהוג בתום לב ואינו יכול להעלות התנגדויות סתמיות שיביאו לייקור והמשכיות ההליך..."

[37]    פסק הדין המחוזי בעניין אלמשרק, ת"ק (מחוזי – י-ם) 3006/97, ה"ש 17 לעיל;   בע"א (מחוזי, ת"א) 5630/04 (ה"ש 2 לעיל) נקבע כי עניינו של סעיף 68 הוא, בראש ובראשונה, חיזוק מעמדו של הניזוק: "הגנה על האינטרסים של הצד השלישי בהתחשב בתכליתו הצרכנית של החוק וכדי להבטיח שלא יהיה מצב שנפגע יישאר ללא פיצוי... הטעמים העומדים ביסוד סעיף 68 וסעיף 69 לחוק, עליהם עמדה הערכאה הראשונה, ואשר עניינם בחיזוק מעמדו של הניזוק, המצוי דרך-כלל בעמדה נחותה בהשוואה ליתר השחקנים בזירה...". 

 

[38]    ת.א. 33296/00 הפניקס הישראלי- חברה לבטוח בע"מ נ' ח.ש.א הובלות בע"מ, מתוך אתר Lawdata.

[39]    אהרון ברק, פרשנות תכליתית במשפט, נבו הוצאה לאור, עמ' 218.

 מאמרים


כל המידע הנכלל במאמרים ובאתר זה הינו בבחינת מידע כללי בלבד, ואינו בגדר חוות דעת או ייעוץ משפטי מוסמך. על המשתמש לקבל עצה מקצועית נפרדת לפני כל פעולה משפטית או אחרת המסתמכת על מאמר. המחברת והמערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים.


 

 

טלפון ארה"ב: 1-818-986-7800, פקס: 1-818-986-7801, דוא"ל: info@torenlaw.com 
טלפון בישראל: 03-570-1779      פקס: 03-570-1795

כל הזכויות שמורות 2007-2014 © לד.תורן משרד עורכי דין

Created by GoWeb